×
Mikraot Gedolot Tutorial
שו״ע
פירוש
הערותNotes
E/ע
שו״ע אורח חיים ש״השו״ע
;?!
אָ
במה בהמה יוצאה בשבת, ובו כ״ג סעיפים
(א) בְּהֵמָה יוֹצֵאת בְּמַה שֶּׁמִּשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ, אֲבָל אִם אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ אָז הָוֵי נְטִירוּתָא יְתֵרְתָא בְּיוֹתֵר וְהָוֵי מַשּׂאוֹי. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁהוּא לְנוֹי וְלֹא לִשְׁמֹר, לֹא תֵּצֵא בּוֹ. הִילְכָּךְ נְאָקָה יוֹצֵאת בִּזְמָמָא דְּפַרְזְלָא, שֶׁהוּא טַבַּעַת שֶׁל בַּרְזֶל וְנוֹקֵב חוֹטָמוֹ וּמַכְנִיסוֹ בּוֹ, וְחַמְרָא לוּבָא בְּפָגָא דְּפַרְזְלָא דְּהַיְנוּ ברינ״ה, וְהַגָּמָל בְּאַפְסָר שֶׁהוּא קבישטר״ו, וּפֶרֶד וַחֲמוֹר וְסוּס יוֹצְאִים בְּאַפְסָר אוֹ בְּרֶסֶן שֶׁהוּא פרינ״ו, אֲבָל לֹא בִּשְׁנֵיהֶם. וּמֻתָּר לִכְרֹךְ חֶבֶל הָאַפְסָר סְבִיב צַוָּארָהּ וְתֵצֵא בּוֹ. וּמֻתָּר לְטַלְטֵל הָאַפְסָר וְלִתְּנוֹ עָלֶיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשָּׁעֵן עָלֶיהָ.
(ב) אִם קָשַׁר חֶבֶל בְּפִי הַסוּס, הֲרֵי זֶה מַשּׂאוֹי לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר בּוֹ. (ג) לָצֵאת חֲמוֹר בִּפְרֻמְבְּיָא (פי׳ רֶסֶן שֶׁל בַּרְזֶל), אָסוּר. (ד) כָּל בְּהֵמָה שֶׁעֲסָקֶיהָ רָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּנוֹת מִינָהּ צְרִיכוֹת לְאוֹתָהּ שְׁמִירָה וְהִיא צְרִיכָה, מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ. (ה) בַּעֲלֵי הַשִּׁיר כְּגוֹן כְּלָבִים שֶׁל צַיָּדִים וְחַיּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּמִין אֶצְעָדָה סָבִיב צַוָּארָן, וְטַבַּעַת קְבוּעָה בָּהּ וּמַכְנִיסִין בָּהּ רְצוּעָה וּמוֹשְׁכִין אוֹתָם בָּהּ, מֻתָּר שֶׁיֵּצְאוּ בַּשִּׁיר הַכָּרוּךְ עַל צַוָּארָן וִיכוֹלִים לְמָשְׁכָם בָּהֶם. (ו) אַיָּלִים יוֹצְאִים לְבוּבִים, וְהוּא עוֹר שֶׁקְשׁוּרָה לָהֶם תַּחַת זִכְרוּתָם שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת, וְהָרְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין אַלְיָתָן כְּלַפֵּי מַעְלָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים, וְיוֹצְאוֹת כְּבוּנוֹת וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִים בֶּגֶד סְבִיבָן לִשְׁמֹר הַצֶּמֶר שֶׁיִּהְיֶה נָקִי, וְהָעִזִּים צְרוּרוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִים רָאשֵׁי דַּדֵּיהֶן וְדַוְקָא כְּשֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתָם כְּדֵי שֶׁיִּצְטַמְּקוּ דַּדֵּיהֶן וְלֹא יֵחָלְבוּ דְּאָז מְהַדֵּק שַׁפִּיר, אֲבָל אִם קָשַׁר כְּדֵי לִשְׁמֹר חֲלָבָן שֶׁלֹּא יִפֹּל לָאָרֶץ, אָסוּר דְּלֹא מְהַדֵּק שַׁפִּיר וְחַיְישִׁינָן דִּלְמָא נָפִיל וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי. (ז) חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמִרְדַּעַת (פי׳ כְּמִין אֻכָּף קָטָן שֶׁמַּנִּיחִין עַל הַחֲמוֹר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְחַמֵּם) וְהוּא שֶׁתְּהֵא קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת אֲסוּרוֹת, וְלֹא יֵצֵא בְּאֻכָּף אַף עַל פִּי שֶׁקָּשׁוּר לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. (ח) מֻתָּר לִתֵּן מַרְדַּעַת עַל הַחֲמוֹר מִפְּנֵי הַצִּנָּה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשְׁרֶנּוּ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁקּוֹשֵׁר צָרִיךְ לִקְרַב אֵלָיו וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַעֲלֵי חַיִּים; אֲבָל עַל הַסוּס, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ צַעַר צִנָּה אָסוּר לִתֵּן עָלָיו מַרְדַּעַת כְּלָל; וּלְהָסִיר מַרְדַּעַת בְּשַׁבָּת בֵּין מִן הַחֲמוֹר וּבֵין מִן הַסוּס, אָסוּר כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ צַעַר אִם לֹא יְסִירֶנָּה; וְאֻכָּף אָסוּר בֵּין לִטֹּל בֵּין לְהַנִּיחַ בֵּין לַחֲמוֹר בֵּין לַסוּס. (ט) אֻכָּף שֶׁעַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר שֶׁבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְנִתְיַגַּע וְצָרִיךְ לַהֲסִירוֹ לְצַנְּנוֹ, לֹא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ אֶלָּא מַתִּיר הַחֶבֶק מִתַּחְתָּיו וּמוֹלִיכוֹ וּמְבִיאוֹ בֶּחָצֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. (י) אֵין תּוֹלִין לַחֲמוֹר טְרַסְקָל (פי׳ כְּלִי שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה וּמְכֻסֶה בְּעוֹר) בְּצַוָּארוֹ לִתֵּן מַאֲכָל בְּתוֹכוֹ שֶׁיֹּאכַל מִשָּׁם; אֲבָל עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁצַּוָּארָן קָטָן וּמִצְטַעֲרִים לֶאֱכֹל עַל גַּבֵּי קַרְקַע, שָׁרֵי בֶּחָצֵר אֲבָל אֵין יוֹצְאִים בּוֹ. (יא) לֹא יֵצֵא הַסוּס בִּזְנַב שׁוּעָל שֶׁתּוֹלִין בֵּין עֵינָיו שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ עַיִן הָרַע, וְלֹא בִּזְהוֹרִית שֶׁעוֹשִׂים לוֹ לְנוֹי, וְלֹא עִזִּים בְּכִיס שֶׁבְּדַדֵּיהֶם שֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתָם שֶׁלֹּא יִסַרְטוּ דַּדֵּיהֶם בַּקּוֹצִים, וְלֹא פָּרָה בְּחָסוּם שֶׁבְּפִיהָ שֶׁחוֹסְמִים פִּיהָ שֶׁלֹּא תִּרְעֶה בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים, וְלֹא כָּל בְּהֵמָה בַּסַנְדָּל שֶׁנּוֹעֲלִים בְּרַגְלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּנָּגֵף; אֲבָל יוֹצְאָה בְּאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי מַכָּה, וּבַקַּשְׂקַשִׂים שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר וְהֵם לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים לָהֶם סְבִיב הָעֶצֶם הַנִּשְׁבָּר בָּהֶן, וּבַשִּׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ וּתְלוּיָה בָּהּ; וּפוֹקֵק זוּג שֶׁבְּצַוָּארָהּ וּמְטַיֵּל בָּהּ בֶּחָצֵר, אֲבָל לֹא תֵּצֵא בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק בֵּין אִם הוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין אִם הוּא בִּכְסוּתָהּ. (יב) לֹא תֵּצֵא בְּחוֹתָם, בֵּין שֶׁהוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין שֶׁהוּא בִּכְסוּתָהּ. (יג) אֵין הַגָּמָל יוֹצֵא בִּמְטוּטֶלֶת, וְהוּא כְּמִין כַּר קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים תַּחַת זְנָבוֹ, אֲפִלּוּ הִיא קְשׁוּרָה לוֹ בִּזְנָבוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן תִּהְיֶה קְשׁוּרָה בִּזְנָבוֹ וּבַחֲטוֹטְרָתוֹ אוֹ בְּשִׁלְיָהּ. (יד) לֹא תֵּצֵא שׁוּם בְּהֵמָה לֹא עָקוּד וְלֹא רָגוּל; פי׳ עָקוּד שֶׁקּוֹשֵׁר יָדָהּ אַחַת עִם רַגְלָהּ, וְרָגוּל הַיְנוּ שֶׁקּוֹשֵׁר אַחַת מֵרַגְלֶיהָ כְּלַפֵּי מַעְלָה שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ אֶלָּא עַל שְׁלשָׁה רַגְלַיִם. (טו) לֹא יִקְשֹׁר גְּמַלִּים זֶה אַחַר זֶה וְהוּא תּוֹפֵס בָּאַפְסָר הָרִאשׁוֹן וְכֻלָּם נִמְשָׁכִים עַל יָדוֹ; אֲבָל אִם תּוֹפֵס כַּמָּה אַפְסְרֵי גְּמַלִּים בְּיָדוֹ, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר גַּם בָּזֶה, וְלֹא הִתִּיר אֶלָּא לְהוֹצִיא בְּהֵמָה אַחַת לְבַדָּהּ וְהוּא מוֹשְׁכָהּ בְּחֶבֶל. (טז) הַמּוֹצִיא בְּהֵמָה וְהוּא מוֹשְׁכָהּ בְּאַפְסָר, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא רֹאשׁ הַחֶבֶל מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח לְמַטָּה, דְּדָמֵי כְּמוֹ שֶׁנּוֹשְׂאָהּ בְּיָדוֹ וְלֹא מִתְחַזְּיָא מֵאַפְסַר הַבְּהֵמָה, וְגַם לֹא יַנִּיחַ הַרְבֵּה מִן הַחֶבֶל בֵּין יָדוֹ לַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְבִּיד עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לַטֶּפַח הַסָמוּךְ לָאָרֶץ; וְאִם הוּא אָרֹךְ יִכְרֹךְ אוֹתוֹ סְבִיב צַוָּארָהּ. (יז) אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמַרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת; וְלֹא בְּזוּג אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק; וְלֹא בְּסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְהֵן לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים סְבִיב צַוָּארוֹ שֶׁלֹּא יְחַכֵּךְ מַכָּתוֹ; וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ, וְהוּא כְּמִין טַבַּעַת עָבָה שֶׁעוֹשִׂים מִקַּשׁ וְקוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵי הַבְּהֵמָה שֶׁפְּסִיעוֹתֶיהָ קְצָרוֹת וּמַכָּה רַגְלֶיהָ זוֹ בְּזוֹ וְעוֹשִׂים לָהּ זֶה לְהָגֵן שֶׁלֹּא תַּכֶּה זוֹ בְּזוֹ; וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִים בַּחוּטִים שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵיהֶם לְסִימָן; וְלֹא בָּרְצוּעָה שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁבְּרוּ הַכֵּלִים; וְאֵין הָאַיָּלִים יוֹצְאִים בָּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת אַלְיוֹתֵיהֶם שֶׁעוֹשִׂים לָהֶם כֵּן כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא הָאַלְיָה נִגְרֶרֶת בָּאָרֶץ; וְאֵין הָעִזִּים יוֹצְאוֹת בְּעֵץ יָדוּעַ שֶׁנּוֹתְנִים בְּחוֹטְמֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיִּתְעַטְּשׁוּ וְיִפְּלוּ תּוֹלָעִים שֶׁבְּרָאשֵׁיהֶם; וְלֹא הָעֵגֶל בְּעֹל קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים עַל צַוָּארָהּ; וְלֹא בְּזָמָם שֶׁמַּנִּיחִים בְּחוֹטְמוֹ שֶׁל עֵגֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינַק; וְלֹא פָּרָה בָּעוֹר שֶׁנּוֹתְנִים עַל דַּדֶּיהָ שֶׁלֹּא יִינְקוּ הַשְּׁרָצִים; וְלֹא בָּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, בֵּין אִם הִיא לִשְׁמֹר בֵּין אִם הִיא לְנוֹי; וְלֹא תֵּצֵא פָּרָה אוֹ שׁוֹר בַּחֶבֶל שֶׁבְּצַוָּארָהּ לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁמִירָה; אֲבָל עֲגָלִים מֻתָּרִים לְפִי שֶׁהֵם מוֹרְדִים בְּקַל. {הַגָּה: הַבְּהֵמָה יוֹצְאָה בְּקָמֵעַ מֻמְחֶה לִבְהֵמָה, אֲבָל לֹא בְּשֶׁאֵינָהּ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻמְחֶה לְאָדָם (בֵּית יוֹסֵף וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם ח״י וְרַמְבַּ״ם פ״ב).} (יח) אֵין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְלֹא נִתְלִים עָלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ בְּצִדָּהּ אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ; אֲבָל צִדֵּי צְדָדִין, כְּגוֹן שֶׁדָּבָר אֶחָד מֻנָּח עַל צִדָּהּ וְהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מֻתָּר; וְאִם עָלָה עָלֶיהָ, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד, יֵרֵד מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים; וּמִטַּעַם זֶה פּוֹרְקִין מַשּׂאוֹי שֶׁעָלֶיהָ; כֵּיצַד עוֹשֶׂה, מַכְנִיס רֹאשׁוֹ תַּחַת הַמַּשּׂאוֹי וּמְסַלְּקוֹ לְצַד אַחֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. {הַגָּה: וְאָסוּר לִישֵׁב עַל קָרוֹן שֶׁעַכּוּ״ם מַנְהִיגוֹ בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּבְּהֵמָה; גַּם שֶׁלֹּא יַחְתֹּךְ זְמוֹרָה (תוס׳ וְהָרא״ש ר״פ מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ וּמָרְדְּכַי פ״ק דְּשַׁבָּת וְהַגָּהוֹת עֵרוּבִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ״ג).} (יט) בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם, אִם הַמַּיִם עֲמֻקִּים וּמִפְּנֵי כָּךְ אֵין יָכוֹל לְפַרְנְסָם בִּמְקוֹמָהּ, מֵבִיא כַּרִים וּכְסָתוֹת וְנוֹתֵן תַּחְתֶּיהָ מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים אַף עַל פִּי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ. {דִּין קֵרוּד בְּהֵמָה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב (מָרְדְּכַי פ״ב דְּבֵיצָה). וְעַיֵּן לְקַמָּן סי׳ תק״ג ס״ב.} (כ) מֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ״ם לַחְלֹב בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁהֶחָלָב מְצַעֲרָהּ, וְהֶחָלָב אָסוּר בּוֹ בַּיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִקְנוֹתוֹ מִן הָעַכּוּ״ם בְּדָבָר מוּעָט, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּחוֹלֵב לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל. (כא) גְּבִינוֹת שֶׁעוֹשׂוֹת הַשְּׁפָחוֹת מֵעַצְמָן מֵחָלָב שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לָהֶן שֶׁיַּעֲשׂוּ. (כב) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַעַר עַכּוּ״ם וְרוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת כְּשֶׁמּוֹלִיכָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָנְעוֹ, שֶׁהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ; אֲבָל צָרִיךְ לְמָנְעוֹ שֶׁלֹּא יִתֵּן עָלֶיהָ בְּגָדָיו וְלֹא שׁוּם דָּבָר. (כג) מֻתָּר לִמְסֹר סוּס אוֹ פֶּרֶד אוֹ חֲמוֹר לְרוֹעֶה עַכּוּ״ם; וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ״ם מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּשַׁבָּת, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם כֵּיוָן דְּשֶׁלֹּא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ מַמְתִּין שְׂכִירוּת מִמֶּנּוּ; וְאִם רוֹאֶהוּ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּשַׁבָּת, מוֹחֶה בְּיָדוֹ. {הַגָּה: וכש״כ דְּאֵין לָחוּשׁ שֶׁהָרוֹעֶה יוֹצִיא אוֹתָם חוּץ לַתְּחוּם, דְּהָא תְּחוּמִין דְּרַבָּנָן (הגמ״ר דְּקִדּוּשִׁין).} מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)
הערות
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) בנוסף לל״ט המלאכות האסורות בשבת ישנו איסור נוסף, והוא שבעלי חיים של יהודי יעשו עבורו מלאכה בשבת1. איסור זה נלמד מהפסוק בעשרת הדברות: ״וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַייָ אֱ⁠־לֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה... וּבְהֶמְתֶּךָ״. הוצאת משא על הבהמה לרשות הרבים כלולה באיסור זה, סימן זה דן בשאלה מה נחשב משא שאסור שבהמה תצא בו בשבת. באופן עקרוני, ודאי שאסור שבהמת ישראל תצא לרשות הרבים כשהיא נושאת משא ממש, והדיון הוא בבהמה שאינה נושאת משא, מה מותר שיהיה עליה כשהיא יוצאת. בדומה לבגדי האדם שמותר לצאת בהם, מותר שהבהמה תצא בדברים שהבעלים מניח עליה לצרכיה, כמו כלים שנועדו לשמירתה; וגזרו חכמים על שמירה יתרה ושמירה פחותה, והתירו לצאת רק עם כלים כדרך שומרי הבהמה2. בנוסף גם בבהמה, כמו באדם, ישנם דברים שמותר לצאת עימם מעיקר הדין, אלא שגזרו חכמים שמא ייפלו ויבוא בעליה לשאתם ביד.
אגב הלכות יציאת הבהמה, מובאים בסוף הסימן כמה היתרים שנאמרו בדיני בהמה בשבת משום צער בעלי חיים.
(א) הקדמה לסעיף – סעיפים א-ז עוסקים בַכלל שכלים שנוהגים לשים על הבהמה כדי להקל על שמירתה אינם נחשבים כמשא.
(ב) הוי נטירותא יתירתא – תרגום: היא שמירה יתרה. כלומר: שמירה שאינה נצרכת.
(ג) הוי משאוי – ואסרו חכמים שבהמתו תצא בהם לרשות הרבים.
(ד) לא תצא בו – ראינו שתכשיטי אדם אינם נחשבים משא. אולם בהמה אין דרכה בתכשיטים, ואסור שתצא בשבת בדברים ששמו עליה לנוי.
(ה) נאקה – נקבת הגמל.
(ו) ומכניסו בו – בטבעת זו מכניסים את החבל הקושר את הנאקה, ולכן היא משתמרת בה.
(ז) וחמרא לובא – חמורים מלוב. זהו זן חמורים חזק במיוחד.
(ח) ברינ״א – רסן ברזל שרק בעזרתו אפשר להשתלט על חמור חזק זה.
(ט) באפסר – אפסר הוא רצועה (או כמה רצועות) הקשור על ראש הבהמה, ומאפשר להוביל אותה.
(י) ברסן – בדרך כלל האפסר נועד לשלוט על הבהמה בהובלתה ברצועה, והרסן נועד לשלוט עליה ברכיבה. וכתבו האחרונים שקולר ורצועת כלב הרי הם כאפסר, ומותר לצאת בהם.
(יא) לא בשניהם – הואיל וכדי לשמור על הבהמה אין צורך גם באפסר וגם ברסן.
(יב) ותצא בו – גם כשאינו נצרך לשמירה, שכיוון שבדרך כלל הוא נצרך מותר תמיד שתצא בו.
(יג) ולתנו על הבהמה – בשבת עצמה. וכלי הבהמה אינם מוקצים.
(יד) שלא ישען עליה – משום האיסור להשתמש בבעלי חיים, המבואר בסעיף ח׳.
(טו) שאינו משתמר בו – וראינו שהכלל הוא שדבר שאינו מועיל לשמירת הבהמה נחשב כמשא, ואסור מן התורה לצאת בו. (טז) אסור – מדרבנן, כיוון שזו שמירה יתרה, שראינו בסעיף א׳ שאסורה. ולא התירו רסן ברזל אלא לחמור לובי, שהוא פראי במיוחד. (יז) שעסקיה רעים – שהיא פראית ומסוכנת, וצריכה שמירה חזקה.
(יח) מותר לצאת בה – ובדבר זה הכול לפי המציאות.
(יט) בעלי השיר – לשון שרשרת.
(כ) ומושכין אותה בה – קוֹלָר.
(כא) למשכם בהם – משום שמשתמרים בקולר זה. ויש להוסיף שאף שבעלי חיים הם מוקצים על פי רוב, מותר למשכם ברצועה.
(כב) על הנקבות – היתר זה הוא בכלל ההיתר לצאת במה שמשתמרות בו הבהמות, כי השמירה היא גם שלא יזיקו. ומכאן למדנו היתר בכל מה שנועד למנוע שבעל החיים יזיק, כמו זמם על פי הכלב.
(כג) שקושרין אליתן – האליה היא הזנב.
(כד) הזכרים – חכמים לא גזרו כאן, לא בדברים שלצורך מניעת הזיווג ואף לא בדברים שלצורך הקלה על הזיווג.
(כה) שיהיה נקי – גם על שמירת הצמר נקי לא גזרו חכמים.
(כו) ראשי דדיהן – קשירת העטינים נעשית בדרכים שונות, לעתים על מנת לשמור את החלב, ולעיתים להפך, כדי למעט את החלב. וחכמים לא גזרו בדברים שנעשים לצורך.
(כז) דאז מהדק שפיר – קשור יפה. כיוון שהמעטת החלב נעשית על ידי לחץ הקשירה.
(כח) דלא מהדק שפיר – שאינו קושר יפה, כדי לא לפגוע בזרימת החלב.
(כט) ואתי לאתויי – תרגום: וחוששים שמא ייפול, ויבוא להביאו. מעיקר הדין גם קשר זה הוא לצורך הבהמה, והחשש הנזכר דומה לגזרת חכמים שראינו בתכשיטים, ואינו מהתורה.
(ל) במרדעת – המרדעת היא מעין כר שמניחים על גב הבהמה תחת משאה. מסקנת הגמרא היא שהמרדעת על החמור גם נועדה להגן עליו מהקור, וצורך זה נחשב לצורך גופו של החמור, ואינו דומה למשא כלל.
(לא) מערב שבת – ואין לקשור מרדעת בשבת, כמבואר בסעיף הבא.
(לב) אסורות – משום ששאר בהמות אינן זקוקות לחימום, ועבורן המרדעת נועדה לשאת משא, ואסורה מדרבנן3.
(לג) באוכף – האוכף נועד להקל על הישיבה ועל הרכיבה על הבהמה. אסור לרכוב על בהמה בשבת, והאוכף דומה למשא, ולכן אסרו חכמים על הוצאתו4.
(לד) מפני הצינה – כפי שראינו בסעיף הקודם, המרדעת נועדה גם לחמם את הבהמה, ומותרת בחמור, שסובל במיוחד מהקור5.
(לה) משתמש בבעלי חיים – חכמים אסרו להשתמש בבעלי חיים בשבת ובחג. אחד השימושים העיקריים בבהמה הוא הרכיבה, ודרך הרוכבים לחתוך ענף כדי להנהיג בו את הבהמה, ומשום כך גזרו ואסרו להשתמש בבהמה בשבת ובחג, ״שמא יחתוך זמורה״. בגזרה זו כלולים כל השימושים בבעלי החיים6.
(לו) צער צינה – והמרדעת אצלו לא נועדה לחממו.
(לז) כלל – ונחשבת כמשא מדרבנן.
(לח) אסור – ביארו האחרונים שאיסור זה הוא משום שאין לטרוח בשבת טרחה שלא לצורך.
(לט) אם לא יסירנה – ואם היה לבעל החיים צער, היו מתירים משום צער בעלי חיים.
(מ) בין לסוס – משום שהרכיבה אסורה, כפי שראינו בסוף הסעיף הקודם.
(מא) לא יטלנו בידו – כיוון שאפשר לעשות זאת בדרך ללא טרחה, כמבואר בהמשך המשפט, אין לעשות זאת בשבת בדרך שיש בה טרחה.
(מב) והוא נופל מאליו – וכך נחסכת בשבת טרחת הסרת האוכף.
(מג) שיאכל משם – גם זו טרחה בשבת שלא לצורך, כי החמור יכול בקלות להתכופף ולאכול.
(מד) שרי בחצר – כי כך הדרך להאכילם. ולא גזרו שמא יצאו בטרסקל לרשות הרבים.
(מה) אין יוצאים בו – כי הצורך בטרסקל הוא רק בזמן האכילה, ובשאר הזמן הוא נחשב למשא, ואסרוהו חכמים.
(מו) עין הרע – הדבר אינו נחשב כשמירת הבהמה, ולכן הרי הוא משא.
(מז) לנוי – ראינו בסעיף א׳ שנוי בבהמה נחשב כמשא.
(מח) בקוצים – כיס זה הוא צורך הבהמה, ומותר מהתורה, אבל חששו חכמים שמא ייפול הכיס והבעלים יטלטלנו, בדומה לאיסור שראינו בסעיף ו׳.
(מט) בשדות אחרים – אין זה צורך שמירת הבהמה ולא צורך גופה, ולכן המחסום נחשב כמשא.
(נ) שלא תנגף – גם הסנדל אינו נחשב כמשא, אלא חששו חכמים שמא ייפול והבעלים יטלטלנו.
(נא) באגד – תחבושת.
(נב) שעל גבי מכה – משום שהתחבושת היא צורך גוף הבהמה.
(נג) העצם הנשבר בהם – גם קיבוע זה הוא צורך הבהמה.
(נד) ותלויה בה – כיוון שהיא חלק מגוף הבהמה.
(נה) ופוקק זוג – הזוג הוא פעמון המחובר לאפסר הבהמה, ונחשב לחלק מהאפסר, שלגביו ראינו בסעיף א׳ שמותר לצאת בו. פקיקת הזוג היא הכנסת בד או משהו דומה לתוך הפעמון על מנת שלא ישמיע קול. אבל אם משמיע קול – אסור, משום שאין להשמיע קול חזק בשבת. זהו איסור מדרבנן, שנבאר בע״ה בסימן של״ח.
(נו) לרשות הרבים – זו גזרה שגזרו חכמים, כיוון שנראה כאילו מוליכה לשוק למכרה, כפי שהייתה דרך מוכרי הבהמות.
(נז) בחותם – הוא סימן למי שייכת הבהמה. החותם הוא צורך שמירת הבהמה, שלא תלך לאיבוד, ונאסר שמא ייפול והבעלים יבוא לטלטלו7. מכאן למדנו שמותר להוציא כלב בדיסקית מחוברת לרצועה ובה פרטי בעלי הכלב, כשאין חשש שמא תיפול8.
(נח) בכסותה – מדובר כאן על כסות המותרת, שהיא צורך הבהמה, כגון להגן עליה מהקור. שאם לא כן גם הכסות עצמה אסורה.
(נט) תחת זנבו – להגן עליו מהרצועות הקושרות את המשא. ואסור שמא ייפול ויבוא הבעלים לטלטלו.
(ס) בזנבו – כך חשש הנפילה פחוּת, אך עדיין קיים.
(סא) ובחטוטרתו – היא הדבשת. וקשירה כפולה כזו סומכים עליה שלא תיפול.
(סב) בשליה – זו קשירה בדרך כזו שהתנועה שמפילה את הרצועות מכאיבה לנאקה, ולכן היא נמנעת מכך והרצועות אינן נופלות.
(סג) שלוש רגליים – אלו קשירות שונות שתפקידן למנוע מן הבהמה לברוח. קשירות אלו נחשבות לשמירה יתרה שלא הותרה בשבת, כפי שראינו בסעיף א׳. (סד) נמשכים על ידו – כיוון שכך דרך מוכרי הגמלים להוליכם לשוק. ויש בכך זלזול בכבוד השבת.
(סה) מותר – שכך הדבר אינו נראה כשיירת גמלים.
(סו) והוא מושכה בחבל – לדעה זו אסור לצאת כלל עם בהמות הקשורות בשיירה. ולפי זה אסור לצאת לרשות הרבים עם כמה כלבים אף שאינם קשורים זה לזה, אלא אוחז כל כלב ברצועה נפרדת. אולם להלכה ברשות הרבים שלנו אפשר לסמוך על הדעה הראשונה בדברי המחבר, שמותר אם הכלבים אינם קשורים זה לזה בשיירה.
(סז) טפח למטה – כדי שלא ייראה כאילו הוא נושא חבל.
(סח) מאפסר הבהמה – תרגום: שנראה כמי שנושא את החבל בידו, ולא נראה [שזהו חבל] מאפסר הבהמה.
(סט) הסמוך לארץ – משום שאם החבל סמוך לארץ אין זה ניכר שהבהמה נמשכת בו, ונראה שהוא נושא את החבל.
(ע) סביב צוארה – וכך יכול לצאת עם הבהמה קשורה בחבל בלי שייראה כאילו הוא נושא חבל.
(עא) מערב שבת – כבר ראינו את דין המרדע בסעיפים ז-ח9, ושם התבאר שאין לקשור מרדע לחמור בשבת משום שכאשר קושרים את המרדע נשענים על החמור, מעשה שנחשב לשימוש בבעל חיים.
(עב) בזוג – פעמון. וראינו בסוף סעיף י״א שנאסר משום שכך הייתה הדרך להוליך בהמות למכרן בשוק, ויש בכך זלזול בכבוד השבת.
(עג) שהוא פקוק – ואינו רועש. וראינו שם שאם אינו פקוק יש בנוסף איסור השמעת קול.
(עד) זו בזו – כל אלו הם דברים שלצורך גוף הבהמה, ולכן אינם משא מהתורה, אולם גזרו בהם חכמים משום שהם דברים שווי ערך, וחששו שמא ייפלו ויבוא הבעלים לטלטלם.
(עה) לסימן – אין בכך לא שמירה ולא צורך גוף התרנגול, ולכן נחשב כמשא, ואסרו זאת חכמים.
(עו) שלא ישברו הכלים – גם רצועה זו אינה לשמירה ואינה צורך הגוף.
(עז) נגררת בארץ – עגלה זו היא צורך גוף האיל ואינה משא, אולם חששו חכמים שמא תיפול ויבוא הבעלים לטלטלה.
(עח) תולעים שבראשיהם – צורך זה אינו כל כך חשוב, לכן נחשב כמשא.
(עט) שנותנים על צווארו – כדי להרגילו לכוף ראשו, ויהיה נוח לחרישה כשיגדל. עול זה נועד להכשירו לעבודה, ונחשב כמשא, ואסרוהו חכמים.
(פ) שלא יינוק – גם זמם זה אינו צורך שמירת הבהמה ולא צורך גופה, ולכן דינו כמשא.
(פא) יינקוה השרצים – אין זה צורך הבהמה, אלא צורך הבעלים.
(פב) לשמור – ומדובר בשמירה יתרה, שראינו שאסור לצאת בה.
(פג) לנוי – וכל נוי בבהמה נחשב כמשא, ואסור מדרבנן.
(פד) שאינה צריכה שמירה – שסתם פרות ושוורים אינם בורחים.
(פה) מורדים בקל – לכן חבל הקושר את העגלים נחשב כצורך שמירה.
(פו) מומחה לבהמה – הקמיע הוא קלף שכתובים עליו פסוקים ושמות שמטרתם לרפא את הנושא אותו. למדנו בסימן ש״א סעיף כה שקמיע מומחה הוא קמיע שיעילותו הוכחה בריפוי שלש פעמים. קמע כזה נחשב כמרפא, ולכן הוא לצורך הבהמה, ואינו נחשב כמשא. נראה שהמחבר מסכים עם דין זה10.
(פז) מומחה לאדם – ואין אומרים שכיוון שמרפא אדם ירפא גם בהמה.
(פח) הקדמה לסעיף – בשלושת הסעיפים הבאים מוזכר המונח ״צער בעלי חיים״, ונבארו בקצרה: ישנן כמה מצוות שנועדו להקל על סבל בהמות, ובהן המצווה לסייע בחינם לבעל בהמה לפרוק את המשא שעליה, כדי לקצר את סבלה. מכאן נפסק להלכה שמצווה11 להמעיט את סבל בעלי החיים ככל האפשר.
(פט) על גבי בהמה – מהתורה אין בכך הוצאה, מפני הכלל ״החי נושא עצמו״, כלומר שאדם אינו נחשב כמשא עבור הבהמה, כיוון שהוא יכול ללכת ברגליו. אולם גזרו חכמים שלא לרכוב על בהמה בשבת, שמא יבוא לחתוך זמורה כדי להכות על הבהמה, כדרך הרוכבים12.
(צ) ולא נתלים עליה – גם זה אסור מדרבנן, וכלול באיסור לרכוב על הבהמה.
(צא) אסור להשתמש – שגם השימוש בצידה נחשב כשימוש בבעלי חיים.
(צב) מותר – שלא אסרו חכמים שימוש עקיף זה כחלק מאיסור השימוש בבעלי חיים.
(צג) צער בעלי חיים – בדומה לאיסור השימוש בבעלי חיים, ישנו איסור להשתמש באילנות. והעולה בשבת במזיד על אילן – אסור לו לרדת ממנו. אולם בבעלי חיים לא גזרו זאת חכמים, כדי למנוע את הסבל מהבהמה.
(צד) פורקין משוי שעליה – אפילו אם הוא מוקצה, כדי למעט בצער הבהמה. ומותר לפרקו בצורה המבוארת בהמשך המשפט.
(צה) כיצד עושה – אם המשא הוא מוקצה.
(צו) נופל מאליו – טלטול מוקצה בשינוי הותר על מנת למעט את סבלה של הבהמה.
(צז) שמשתמש בבהמה – איסור זה חמור מהאיסור לרכוב על בהמה, כיוון שבהמה המושכת קרון עושָה בכך מלאכה, וכפי שראינו הדבר אסור אפילו בבהמה שאינה שלו, שזהו איסור ״מחמר״.
(צח) שלא יחתוך זמורה – כוונת הרמ״א היא שגם כשאין בכך איסור תורה עדיין יש איסור מדרבנן, למשל כאשר העגלון הגוי הוא גם בעל הבהמה, ויש בקרון נוסעים גויים נוספים. במקרה זה הגוי נוהג בעגלה למען גויים, ואין בכך איסור מחמר; ועדיין הדבר אסור מדרבנן משום איסור הרכיבה13. ונראה שלדעת המחבר אין בכך איסור, שכאמור אין בכך מחמר, ולדעתו חכמים לא גזרו שמא יחתוך זמורה כאשר גוי הוא המנהיג את הקרון14.
(צט) לפרנסם במקומם – להביא לבהמה אוכל לאמת המים.
(ק) ונותן תחתיה – כדי שתצליח לצאת מהאמה.
(קא) מבטל כלי מהיכנו – ״ביטול כלי מהיכנו״ הוא איסור להפוך בשבת כלי למוקצה15. ואיסור זה נדחה משום צער בעלי חיים.
(קב) קירוד – הוא מין קירצוף הבהמה, בדומה לגירוד.
(קג) תקכ״ג סעיף ב – שם כתב המחבר: ״אין מגרדין בהמה במגרדת ביום טוב, מפני שמשרת שיער״.
(קד) לחלוב בהמתו בשבת – חליבה בידי יהודי היא תולדה של מלאכת דש, ואסורה מהתורה.
(קה) שהחלב מצערה – גם כאן, בדומה לסעיף הקודם, אנו דוחים איסור דרבנן משום שצער בעל חיים הוא איסור מהתורה. לכן כדי להקל על סבל הבהמה מותר לומר לגוי שיעשה מלאכה16.
(קו) אסור בו ביום – בדומה לדין משקים שזבו, שיבואר בתחילת סימן ש״כ.
(קז) לצורך ישראל – לשיטה זו התירו חכמים רק אם יחמיר במראית העין, שיהיה ניכר שהגוי חולב לצורך עצמו ולא לצורך ישראל.
(קח) אומר להן שיעשו – הכנת הגבינה היא תולדה של מלאכת בונה, ואסורה בשבת מהתורה. בסימן רע״ו למדנו שאסור לבקש בשבת מגוי לעשות מלאכה; ואם הוא ביזמתו עושה מלאכה עבור ישראל, אסור אמנם לישראל ליהנות ממנה בשבת, אבל מותר ליהנות ממנה לאחר השבת. (קט) את עצמו – ראינו שאיסור רכיבה בשבת נובע מגזרה שמא יחתוך הרוכב זמורה, ולכן אין איסור שגוי ירכב על בהמה של יהודי. ואמנם על הבהמה לשבות ממלאכה, אולם ראינו למעלה (בס״ק פ״ט) שנשיאת אדם אינה מלאכה, משום ש״החי נושא את עצמו״.
(קי) ולא שום דבר – שאסור שבהמתו תישא משא בשבת.
(קיא) לרועה גוי – הרעייה אינה עשיית מלאכה, ומותרת כל עוד אינו אומר לגוי להעביד את הבהמות בשבת.
(קיב) הוא עושה – ודין שביתת בהמה חל רק על מלאכות שמדעת הבעלים.
(קיג) ממתין שכירות ממנו – היהודי אינו מצפה לדמי שכירות עבור עבודת הבהמה, שהרי לא השכירה לו לעשות עבודתו.
(קיד) מוחה בידו – בעל הבהמה אחראי לדאוג לכך שבהמותיו לא יעשו מלאכה בשבת. ואם אינו מוחה, נראה הדבר כאילו הוא מסכים לעשיית המלאכה.
(קטו) חוץ לתחום – חוץ לאלפיים אמה, שהם תחום שבת, כמבואר בסימן שצ״ז.
(קטז) תחומין דרבנן – ואם בעשיית מלאכה דאורייתא לא חששנו, אין מקום לחשוש שהגוי יעבור על איסור דרבנן זה17.
באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר)
הערות
1 איסור זה קל מאיסור עשיית מלאכה, ואין בו עונש סקילה במזיד וחטאת בשוגג.
2 כתבנו שזו גזרת חכמים, כיוון שבגמרא נחלקו תנאים ואמורים אם שמירה יתרה מותרת או אסורה, ונחלקו הפוסקים כיצד להכריע, ופסק השולחן ערוך לחומרא. וקשה לומר שהאוסרים אוסרים מהתורה והמתירים מתירים לגמרי, אלא כדי למעט המחלוקת סביר יותר לומר שהאוסרים אוסרים מדרבנן.
3 כתבו האחרונים שמרדעת מותרת גם בבהמות אחרות אם היא מונעת מהן סבל, כגון כשהקור גדול או משום הזבובים (ראו ט״ז ס״ק ו; ערוך השלחן סעיף ח).
4 אין בו איסור תורה, כי אין כוונתו לשאת את האוכף למקום אחר. ומכך שראינו שאנו אומרים את הכלל ״חי נושא את עצמו״ גם בשביתת בהמה, אף על פי שנשיאת אדם קשה לבהמה, למדנו שההגדרות ההלכתיות שנאמרו בהוצאה על ידי האדם נאמרו גם בהוצאה על ידי בהמה.
5 אפילו בקיץ, כדברי הגמרא (שבת נג ע״א): ״והיינו דאמרי אינשי: חמרא, אפילו בתקופת תמוז קרירא לה״.
6 תוספות עירובין דף מג ע״א סוף ד״ה ״הלכה״: ״אם בהמה מנהיג בקרון פשיטא דאסור להשתמש בבעלי חיים, שמא יחתוך זמורה״. וראו ערוך השלחן כאן סעיף ט״ז, שהביא שבירושלמי משמע קצת שהוא מטעם שביתת בהמתו, וביאר שלמעשה מדובר בטעם אחד. וראו משנ״ב ס״ק ס״ב.
7 כך ביארו ראשונים, ולפי זה חותם בבהמה כחותם בעבד. ויש בראשונים טעמים נוספים לאיסור: שבבהמה נחשב למשא (רי״ד, מאירי), או שנראה כמוליכה לשוק. ונראה שנטיית הפוסקים כטעם שכתבנו, וכל שאין חשש שייפול – מותר.
8 עיין בהרחבות לפניני הלכה שבת פרק כ׳ סעיף ב׳, ובאחרונים שהביא. מסקנתו שם שבדסקית אין חשש שמא תיפול, גם אינו נראה כמוליכה למכור, והיא גם טפלה לרצועה. ופסק: ״ומזה מובן שמותר להוציא כלב שסימן ההיכר כדסקית ובה פרטי בעליו מחוברים לרצועה שצווארו״.
9 ונראה שכעת הביא המחבר ברצף את ההלכות כסדר המשנה (בשבת דף נד ע״ב), ולכן שנה את הדברים.
10 דין קמיע מפורש בגמרא, והבית יוסף הביאו ותמה על הטור שלא הביאו. והנה גם בשולחנו הערוך לא הביאו. וייתכן שבזמנם כבד אבדה חכמת הקמיעות, במיוחד לרפואת בהמות.
11 נחלקו בכך במסכת בבא מציעא דף לב ע״ב אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן, ופסקו רוב הפוסקים שהוא מדרבנן.
12 ישנה דעה שיש בכך גם איסור שביתת בהמה מדרבנן, כי הנשיאה היא טרחה לבהמה. אבל המחבר לא פסק כדעה זו, ומפורש בסעיף כ״ב שיש כאן פטור של ״החי נושא את עצמו״.
13 בביאור הלכה ד״ה ״גם״ מביא שלשון התוספות (עירובין דף מג ע״א סוף ד״ה ״הלכה״): ״אם בהמה מנהיג בקרון פשיטא דאסור להשתמש בבעלי חיים, שמא יחתוך זמורה״. לפי זה כוונת הרמ״א היא שהאיסור להשתמש בבהמה נובע מן החשש שמא יחתוך זמורה.
14 בשו״ת משפטי עוזיאל (ח״א סימן ט) התיר לנסוע בחו״ל לצורך מצווה באוטובוס או ברכבת הנהוגים על ידי גוי הנוהג בהם לצורך כלל הנוסעים, כיון שאין כאן איסור ליהנות ממלאכה שהגוי עושה, כי עושה זאת לצורך הגויים. ואין בכך את איסור הרמ״א לעלות על קרון, שהלא בכלי רכב ממונעים אין חשש שיחתוך זמורה. אולם שלא לצורך מצווה אסר משום ״עובדין דחול״. וכמובן ההיתר הוא רק כשהנסיעה אינה כרוכה באיסורים כגון תשלום, נשיאת כרטיס, יציאה מהתחום וכיו״ב.
15 כפי שמבואר בסימן ש״י סעיף ו. וכבר נתקלנו במושג בסימן רס״ה סעיפים ג-ד.
16 כשאין אפשרות לחלוב על ידי גוי, הציעו הפוסקים דרכי היתר. עיין לדוגמא משפטי עוזיאל או״ח חלק א סימן י. וכיום חולבים בעזרת מכונות אוטומטיות, הפועלות בשבת בדרכים מותרות, כגון מכונות של מכון ״צומת״ הפועלות בגרמא, או כאלו המבוססות על כך שהחלב הראשון נשפך לאיבוד.
17 אלפיים אמה תחום שבת הוא דין דרבנן לרוב הדעות, ואילו בתחום י״ב מיל נחלקו אם הוא מהתורה או מדרבנן, כפי שנבאר בע״ה בסימן שצ״ז.
E/ע
הערותNotes
הערות
Shulchan Arukh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×