¹ איסור זה קל מאיסור עשיית מלאכה, ואין בו עונש סקילה במזיד וחטאת בשוגג.

² כתבנו שזו גזרת חכמים, כיוון שבגמרא נחלקו תנאים ואמורים אם שמירה יתרה מותרת או אסורה, ונחלקו הפוסקים כיצד להכריע, ופסק השולחן ערוך לחומרא. וקשה לומר שהאוסרים אוסרים מהתורה והמתירים מתירים לגמרי, אלא כדי למעט המחלוקת סביר יותר לומר שהאוסרים אוסרים מדרבנן.

³ כתבו האחרונים שמרדעת מותרת גם בבהמות אחרות אם היא מונעת מהן סבל, כגון כשהקור גדול או משום הזבובים (ראו ט״ז ס״ק ו; ערוך השלחן סעיף ח).

⁴ אין בו איסור תורה, כי אין כוונתו לשאת את האוכף למקום אחר. ומכך שראינו שאנו אומרים את הכלל ״חי נושא את עצמו״ גם בשביתת בהמה, אף על פי שנשיאת אדם קשה לבהמה, למדנו שההגדרות ההלכתיות שנאמרו בהוצאה על ידי האדם נאמרו גם בהוצאה על ידי בהמה.

⁵ אפילו בקיץ, כדברי הגמרא (שבת נג ע״א): ״והיינו דאמרי אינשי: חמרא, אפילו בתקופת תמוז קרירא לה״.

⁶ תוספות עירובין דף מג ע״א סוף ד״ה ״הלכה״: ״אם בהמה מנהיג בקרון פשיטא דאסור להשתמש בבעלי חיים, שמא יחתוך זמורה״. וראו ערוך השלחן כאן סעיף ט״ז, שהביא שבירושלמי משמע קצת שהוא מטעם שביתת בהמתו, וביאר שלמעשה מדובר בטעם אחד. וראו משנ״ב ס״ק ס״ב.

⁷ כך ביארו ראשונים, ולפי זה חותם בבהמה כחותם בעבד. ויש בראשונים טעמים נוספים לאיסור: שבבהמה נחשב למשא (רי״ד, מאירי), או שנראה כמוליכה לשוק. ונראה שנטיית הפוסקים כטעם שכתבנו, וכל שאין חשש שייפול – מותר.

⁸ עיין בהרחבות לפניני הלכה שבת פרק כ׳ סעיף ב׳, ובאחרונים שהביא. מסקנתו שם שבדסקית אין חשש שמא תיפול, גם אינו נראה כמוליכה למכור, והיא גם טפלה לרצועה. ופסק: ״ומזה מובן שמותר להוציא כלב שסימן ההיכר כדסקית ובה פרטי בעליו מחוברים לרצועה שצווארו״.

⁹ ונראה שכעת הביא המחבר ברצף את ההלכות כסדר המשנה (בשבת דף נד ע״ב), ולכן שנה את הדברים.

¹⁰ דין קמיע מפורש בגמרא, והבית יוסף הביאו ותמה על הטור שלא הביאו. והנה גם בשולחנו הערוך לא הביאו. וייתכן שבזמנם כבד אבדה חכמת הקמיעות, במיוחד לרפואת בהמות.

¹¹ נחלקו בכך במסכת בבא מציעא דף לב ע״ב אם החיוב הוא מהתורה או מדרבנן, ופסקו רוב הפוסקים שהוא מדרבנן.

¹² ישנה דעה שיש בכך גם איסור שביתת בהמה מדרבנן, כי הנשיאה היא טרחה לבהמה. אבל המחבר לא פסק כדעה זו, ומפורש בסעיף כ״ב שיש כאן פטור של ״החי נושא את עצמו״.

¹³ בביאור הלכה ד״ה ״גם״ מביא שלשון התוספות (עירובין דף מג ע״א סוף ד״ה ״הלכה״): ״אם בהמה מנהיג בקרון פשיטא דאסור להשתמש בבעלי חיים, שמא יחתוך זמורה״. לפי זה כוונת הרמ״א היא שהאיסור להשתמש בבהמה נובע מן החשש שמא יחתוך זמורה.

¹⁴ בשו״ת משפטי עוזיאל (ח״א סימן ט) התיר לנסוע בחו״ל לצורך מצווה באוטובוס או ברכבת הנהוגים על ידי גוי הנוהג בהם לצורך כלל הנוסעים, כיון שאין כאן איסור ליהנות ממלאכה שהגוי עושה, כי עושה זאת לצורך הגויים. ואין בכך את איסור הרמ״א לעלות על קרון, שהלא בכלי רכב ממונעים אין חשש שיחתוך זמורה. אולם שלא לצורך מצווה אסר משום ״עובדין דחול״. וכמובן ההיתר הוא רק כשהנסיעה אינה כרוכה באיסורים כגון תשלום, נשיאת כרטיס, יציאה מהתחום וכיו״ב.

¹⁵ כפי שמבואר בסימן ש״י סעיף ו. וכבר נתקלנו במושג בסימן רס״ה סעיפים ג-ד.

¹⁶ כשאין אפשרות לחלוב על ידי גוי, הציעו הפוסקים דרכי היתר. עיין לדוגמא משפטי עוזיאל או״ח חלק א סימן י. וכיום חולבים בעזרת מכונות אוטומטיות, הפועלות בשבת בדרכים מותרות, כגון מכונות של מכון ״צומת״ הפועלות בגרמא, או כאלו המבוססות על כך שהחלב הראשון נשפך לאיבוד.

¹⁷ אלפיים אמה תחום שבת הוא דין דרבנן לרוב הדעות, ואילו בתחום י״ב מיל נחלקו אם הוא מהתורה או מדרבנן, כפי שנבאר בע״ה בסימן שצ״ז.